לפני למעלה משלושים שנה השתתפתי בסדנה למטפלים ומחנכים ונשאלנו ע"י המנחה: למה כייף להיות ילד רע?
זה ברור לכל שממש לא כייף להיות ילד רע, אך מנקודת מבטו של הילד זו בהחלט דרך לסחוט מהוריו ומסביבתו את מלוא תשומת הלב.
האפיונים העיקריים של הפרעת התנהגות כוללים התנהגות מציקה, הרסנית, מסכנת ולעתים אף בלתי חוקית. בשנים האחרונות יוחדה תשומת הלב לשתי תסמונות: הפרעה מרדנית ומתנגדת, שבה הדפוס המרדני והמתגרה הוא העיקרי, והפרעות התנהגות שיש בהן ביטויים תוקפניים והתנהגות אנטי חברתית.
הפרעת התנהגות שמתפתחת לאלימה ובלתי ניתנת לבלימה, הפכה להיות חלק משמעותי בעיסוק היומיומי של המשפחה, מערכת החינוך, הרשויות וכו'. במקרים רבים קיים "כשל" בתהליך הטיפולי וקיים קושי לאבחן את הגורמים להתפתחות הבעיה, נוצרת סטיגמה שמגשימה את עצמה:
- "ילד מופרע גדל בבית אלים"
- "ילד אלים הוא לבטח לקוי למידה"
- "ילד אלים הוא פסיכופט"
ועוד ועוד...
במצבים חריגים מתקבלת החלטה טיפולית שאינה תואמת את המציאות ובנקודה זו מתקבלות החלטות שקובעות את גורלו של הילד... מופרע, אלים, ממלא את תפקיד הבריון, נזרק מבית סיפרו, עובר ממוסד למוסד (במקרים מסוימים זה מתחיל בגיל 10-11), מטיפול לטיפול והמצב הולך ומחמיר.
